תאונות דרכים – שיעור 2 – מערך שיעור

בשיעור הקודם בחנו את ההגדרה הבסיסית של תאונות דרכים ופירקנו אותה ליסודותיה. כמו כן בחנו כל יסוד ויסוד בנפרד.
כעת נעבור לבחון את החזקות המרבות והחזקה הממעטת שבהגדרת תאונת דרכים.
לחזקות המרבות נגיע רק אם המקרה אינו נכלל בגדר ההגדרה הבסיסית, אם הוא עונה להגדרה הרי שאין מקום לבחון חזקות מרבות.

חזקות מרבות בהגדרה –
יש לנו בחוק שלושה הגדרות מרבות חלוטות:
1) יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב –
הגדרה גרועה של חריג אשר נולד כתוצאה ממקרה ספציפי שארע.

פס"ד לסרי נ' ציון – דובר על מספר משפחות שהיו בחופש. הם רצו לפרוס יריעה להגן ולהצל עליהם, סידרו את המכוניות בצורת ח' ופרסו מעליהם צילון.
כשהחליפו בלון גז בגזיה שלהם אירעה דליפת גז אשר בעקבותיה פרצה דלקה, כל המכוניות נדלקו והתפוצצו וארבעה אנשים מצאו את מותם.
השופט ברק קובע בפס"ד כי מדובר בתאונת דרכים היות והדלק ברכבים אשר גרם להתפוצצות ולמות האנשים הוא חלק ממסגרת רכיבים שבאו להבטיח את הייעוד התעבורתי של הרכב.
ההגדרה באה בעקבות מקרה זה להבטיח הכללתם של מקרים דומים בגדר ת.ד. ולכן ההגדרה היא גרועה שכן נסובה סביב המקרה הספציפי.
חומר אחר שחיוני לכושר נסיעתו שהתלקח אף על ידי גורם מחוץ לרכב.

2) מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור חנות בו –
השאלה הנשאלת היא מהו מקום אסור לחנייה – האם המבחן הוא חוקי התעבורה השונים או מבחן הסיכון התעבורתי?
למה ההבחנה חשובה – נניח וזוג ישבו ברכב ורכב אחר פגע בהם – אם זה מקום אסור הרי שהם כלי רכב ויתבעו את הביטוח שלהם. אם זה מקום חנייה מותר הרי שזו כמו תאונה בין רכב להולך רגל.
או אם נהג יושב ברכב במקום חנייה ורוכב אופניים נפגע מרכבו – השאלה האם מקום החנייה אסור תשפיע על השאלה האם יש כאן ת.ד.

ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ' אדרי - ישב ברכבו שחנה בשולי דרך בינעירונית, כאשר רכב שהיה בדרך סטה ממסלולו ופגע ברכב העומד. הנפגע ברכב החונה המתין לאחיו שיחלצו.
אין ספק כי לא נכלל בהגדרה הבסיסית שכן לא נעשו פעולות לתיקון או שימוש למטרות תחבורה.
בית המשפט העליון קובע כי "חנה במקום אסור" – יש לפרש לפי מבחן הסיכון התעבורתי. לפיכך אין נפקא מינא אם החנייה הייתה במקום מותר על פי דין או אסור.

3) מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבשעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי"
ההגדרה הזו נועדה לשמר את הלכת פס"ד סואעד נ' טאהא – האירוע: לסועאד היה טרקטור והוא העמיד את הטרקטור ליד הנחל וחיבר משאבת מים שעבדה ע"י הכוח המכני של מנוע הטרקטור. אחת העובדות התקרבה סמוך למשאבת המים, שערותיה הסתבכו במשאבה והתוצאה לא נעימה כלל.
אם נלך לפי ההגדרה הבסיסית עולה השאלה האם השימוש הוא למטרות תחבורה.
אולם, החזקה הזו לא חייבת לחול על שימושים תעבורתיים ולא צריך שהשימוש יהיה למטרות תחבורה.

בפס"ד עוזר נגד אררט מסייג השופט ברק את החזקה המרבה הזו וקובע כי על מנת שתכול חייבים להתקיים עוד שני תנאים מצטברים:
   1. החזקה מתייחסת רק לרכבים שיש להם יותר משימוש אחד.
   2. החזקה מתייחסת רק לשימוש הלא תעבורתי.
(לכן אם במקרה של סועד היו משתמשים במנוע של רכב רגיל הרי שלא היה מדובר בת.ד.).

חזקה ממעטת
"ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי".
בעבר לפני התיקון שהכניס חריג זה אז כל תאונה מכוונת הוכרה כתאונת דכים.
בפס"ד שולמן נ' ציון דובר על עבריין בשם שולמן אשר נכנס לרכבו והתפוצץ בשעה שהפעיל את המנוע. המקרה הוגדר כת.ד. ובני משפחתו קיבלו פיצוי.
לאחר מקרה זה חוקקו את החזקה הממעטת אשר לא שוללת באופן גורף פיצויים בתאונות מכוונות.

החזקה הממעטת קובעת שני תנאים:
   1. שהמאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון.
   2. שהמעשים נעשו במכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם. הכוונה לא חייבת להיות דווקא לגרום נזק לגופו של אותו אדם אלא אף אם הייתה כוונה להזיק לרכוש ולבסוף נגרם נזק גוף.

דוגמאות –
אישה שלקחה טרמפ והסתבר שהנהג הינו סוטה מין. היא קפצה מהרכב במכוון ונחבלה. הוכר כתאונת דרכים שכן לא מתקיים התנאי השני.
אדם שלוקח טרמפיסט ומתאבד עם הרכב – ת.ד. לטרמפיסט שכן לא מתקיים 2.

החזקה הממעטת קובע גם תנאי מסייג לפיו הנזק צריך להיגרם באופן ישיר מהמעשה ולא באופן עקיף –
דוגמא לנזק ישיר – שכב על פסי רכבת בכוונת להתאבד ואכן נדרס. השכיבה על פסי הרכבת גרמה לנזק אופן ישיר.
נזק עקיף – נזרקה אבן לכיוונו של הנהג אשר איבד שליטה וכתוצאה מכך הייתה תאונה. האבן לא גרמה לתאונה אלא אובדן השליטה של הנהג הוא אשר גרם לתאונה. לכן המקרה הנ"ל לא יכלל בגדר החזקה הממעטת.

דרך פתרון שאלה בתאונות דרכים –
כדי לברר האם מדובר בתאונת דרכים אנו צריכים לעבוד לפי סדר הבדיקה הבא:
   1) לבדוק אם המקרה עונה להגדרה הבסיסית.
   2) אם התשובה חיובית עוברים לבדוק אם חלה החזקה הממעטת – לא חלה מדובר בת.ד.
   3) אם התשובה שלילית עוברים לבודק האם אחת החזקות המרבות חלות – אם לא חלות אז אין מדובר בת.ד. . אם כן חלות עוברים לבחון חזקה ממעטת.
בפרקטיקה התובע צריך להוכיח האם נכנס להגדרה הבסיסית או לחזקות המרבות והנתבע יצטרך להוכיח טענה כי חלה חזקה ממעטת.

הגבלת זכאות – סעיף 7
בפלת"ד הרעיון הוא של זכאות אוטומטית בפיצוי בלי קשר להתרשלות ואשם. אולם, סעיף 7 לחוק קובע לנו חריגים אשר בהתקיים לא יינתן פיצוי מטעמים של תקנת הציבור: (ס' 7ב קובע כי התלויים של מי זכאותו נשללה לפי סעיף 7 יהיו זכאים לפיצוי מקרנית).

1. מי שגרם לתאונה במתכוון.
יש לזכור כי כיום יש לנו את הפגיעה במתכוון תחת החזקה הממעטת של הגדרת תאונת דרכים ולכן מי שגרם לתאונה במתכוון לא יכנס להגדרת ת.ד. וממילא לא יגיע לבחינה של הגבלת זכאות שאינה מגיעה לו.

2. מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור.
יש לנו את הנהג שממנו נשללת הזכות לפיצויים. יש לנו גם אדם אחר שממנו נשללת הזכות לפיצויים בהתקיים שלושה תנאים: שהנוהג נהג לא רשות, שהאדם האחר ידע על כך ושהאדם האחר היה נוסע בתוך הרכב.

3. מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה
פה העניין רלבנטי רק לנוהג. נהיגה כזו מסכנת את שלום הציבור ולכן יש רצון לאלמנט אזהרה.
החריג של אי תשלום אגרה הוא חריג הגיוני שכן אי תשלום אגרה לא אומר שלנהג אין כשרות נסיעה על רכב.
אולם, גם בחריג זה יש בעייתיות שכן מהסעיף עולה כי אין הגבלה של זמן על אי תשלום אגרה.

מה הדין שלנהג יש רשיון בתוקף אלא שנהיגתו הייתה בניגוד לאחד מתנאי הרשיון?
דנ"א 6971/03 גרינברג נ' מגדל ופרשת לוי –
שני מקרים אשר מגיעים לדיון נוסף:
   1. נהג שסבל ממחלת ניוון שרירים ולכן הייתה הגבלה ברשיון המחייבת אותו לנהוג עם הגה כוח. הוא נהג בלי הגה כוח ועשה תאונה.
   2. נהג שהסיע ברכבו עשרה נוסעים שעה שרשיונו התיר רק שמונה נוסעים. נפגע בתאונה.
עולה השאלה מהי תחולת החריג של 7(3) במקרים אלו -
השופט ברק קובע כי במקרה שהתנאי מסכן את הנהיגה ולא קוים אזי יראו את הנהג כאילו נהג ללא רשיון ולא יהיה זכאי לפיצוי. אולם, במקרה שההגבלה שלא קוימה אינה מסכנת את הנהיגה אזי לא נראה בזה כנהיגה ללא רשיון.
במקרה דנן קובע ברק כי חולה ניוון שרירים הנוהג ברכב ללא הגה כוח בוודאי מסכן את הציבור ולכן נשללה ממנו הזכאות לקבלת פיצוי. אולם, הנהג השני אינו מסכן את הציבור, הסעת נוסעים רבים יותר תהווה עבירה על חוקי התעבורה אולם הנהג יהיה זכאי לפיצוי.

4. מי שהרכב שימש לו או סייע בידיו לביצוע פשע
אין התייחסות לזהות הנפגע. יכול להיות שהנפגע יהיה נהג, נוסע או הולך רגל.

5. מי שנהג ברכב ללא ביטוח או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב.
סעיף 7א מסייג את שלילת הזכאות לפי סעיף זה וקובע שאם המשתמש לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדר כיסוי ביטוחי הוא זכאי לפיצוי מקרנית:
"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן...".
כדי שיחול החריג של סעיף 7א צריך שיחולו תנאים מצטברים:
1. שלא ידע – תנאי סובייקטיבי - שאותו נהג ספציפי לא ידע.
2. לא היה עליו לדעת – תנאי אובייקטיבי – לדעת פרופ' אנגלרד יש לבחון תנאי זה לפי מבחני הרשלנות.
וישנה פסיקה של ערכאות נמוכות יותר מהו אותו צריך לדעת. האם קיימת חובה כל פעם שאנו עולים על רכב של אחר לבדוק פוליסה תקפה?

ברע"א 2853/96 קרנית נ' פרח יש אמרת אגב של הש' חשין לפיה לא נדרש מעובד לפשפש בכיסו של מעבידו ולנסות לברר האם מונחת שם פוליסת ביטוח.
מאוחר יותר בשורה של פסקי דין הכירה הפסיקה בכך שעובד לא צריך לבדוק האם למעסיקו יש פוליסת ביטוח תקפה.

ברע"א 6825/01 – אדם היה נותן לחב'רה את האופנוע שלו לטיולים. באחד הטיולים הייתה תאונה והתברר שהביטוח מכסה רק את הבעלים. ניסו לטעון לחריג.
ביהמ"ש קבע כי החריג חל רק על מצבים באים על רקע של קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג בהיתר לבין מתיר השימוש. זהו המצב למשל במסגרת עובד-מעביד שכן לא סביר שעובד כל פעם יבקש ממעבידו לראות העתק של פוליסת ביטוח.
אולם, במקרה הזה קובע בית המשפט לא חל החריג שכן אין יחסי קירבה מספיק חזקים.
לפי זה יש שניסו טעון כי בן אב לבן יש יחסי קירבה חזקים, אולם, הדבר טרם הגיע הכרעה משפטית.

בפסיקה נעשו מספר ניסיונות להרחיב את הסייג לשלילת הפיצוי גם לסעיפים אחרים:
פס"ד קרנית נ' פרח – מי שתמיד היה נוהג ברכב נתן לחברו לנהוג. לחבר הייתה שלילה אך המתיר לו ידע על כך שכן ראה את החבר נוהג פעמים רבות. ביהמ"ש מרחיב את סעיף 7א גם למתיר השימוש וקובע כי אם הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת אזי זכאותו לא תישלל.
פס"ד לביא נ' סהר – עולה חדשה מצרפת אשר חשבה שהרישיון הבינלאומי שלה תקף, אולם, בשל פקודת התעבורה הוא לא היה תקף. למעשה נהגה בלי רישיון והייתה מעורבת בת.ד.
ביהמ"ש מסרב להרחיב את ההגנה של סעיף 7א למי שנהג לא רשיון בנסיבות בהם לא ידע ולא צריך היה לדעת.

ומה קורה אם יש ביטוח חלקי, מסוייג?
1. מקרה בו סיוג הפוליסה הינה בתנאים אשר אינם בשליטת הנהג -
בפס"ד אשור נ' מגדל בית המשפט פוסל קטגוריה שלמה של הוראות בפוליסת ביטוח בטענה כי הן נוגדות את תקנות הציבור.
באותו מקרה אדם נהג ברכבו ועלה על מוקש. (כיום זה לא רלבנטי כי יש חוק לנפגעי פעולות איבה, אך בעבר לא היה). חברת הביטוח טענה כי איננה צריכה לפצות שכן מדובר בהגבלה שנקבעה בפוליסה עצמה.
הש' ברק חילק את הפוליסה לשני סוגים –
   1. תנאים בשליטת הנהג – למשל הצורך ברשיון בר תוקף, הגבלה על מספר הנוסעים וכו'.
   2. תנאים שאינם בשליטתו של הנהג - למשל פוליסה שלא מכסה סוג מסויים של אנשים או פעולות איבה.
השופט ברק קובע ככל שמדובר בהגבלה שהיא בשליטתו של הנהג אזי מדובר בהגבלה שהיא בסדר ולגיטימית. לעומת זאת כשמדובר בהגבלה שאינה בשליטתו של הנהג הרי שהיא נוגדת את תקנת הציבור ובטלה.

2. מקרים בהם סיוג הפוליסה תלוי בנהג -
מקריאה של פס"ד אשור אנו יכולים ללמוד כי אם הנהג סטה מתנאי הפוליסה הרי שחברת הביטוח ככל הנראה לא תחוייב בכיסוי פגיעתו.