פלת"ד – הגדרת תאונת דרכים – מערך שיעור

לפני חקיקת חוק הפלת"ד, תשל"ה – 1975 היה אדם שנפגע בתאונת דרכים מקבל פיצוי בהתאם לפקודת הנזיקין – עוולת הרשלנות. שאלת האשם הייתה שולטת על שאלת הפיצוי.
כתוצאה מכך לא כל ניזוק בתאונת דרכים היה מקבל פיצוי על נזקיו, ההתדיינות על כל מקרה בבית משפט היו נמשכים זמן רב, בתי משפט היו מוצפים בתביעות על ת.ד. והפיצויים (כאשר היו מתקבלים היו מגיעים לידי הנפגע מספר שנים לאחר התאונה.

3 סוגים של תאונות בהם לא היו זכאים הנפגעים לפיצויי לפי החוק הישן:
   א. תאונה בלתי נמנעת – למשל מכונית מחליקה על שמן.
   ב. תאונה שנגרמה באשמתו של הנפגע – קפץ לכביש בלי להבחין ברכב.
   ג. תאונה עצמית – נהג התנגש בעמוד, התדרדר לתהום וכו'.

בנוסף לכל אלה היו מקרים בהם למרות שהתאונה נגרמה על ידי אדם אחר שהוא אשם הרי שמבחינה מעשית הנפגע לא היה יכול לזכות בפיצויים:
   א. תאונת פגע וברח
   ב. תאונה ללא כיסוי ביטוחי – אי אפשר לתבוע את חברת הביטוח ואז צריך לתבוע את הנהג שיכול להיות במצב כלכלי רעוע.

את הבעיות האלו ואחרות בא חוק הפלת"ד לתקן וקבע שלושה יסודות :
   1) כלל אחריות מוחלטת –
   2) ביטוח אישי חובה – בעבר היה וולנטרי.
   3) קרנית – גוף ססטוטורי אשר מטרתו להוות מקור לפיצוי באותם מקרים קשים שאין חברת ביטוח בתמונה. רוצים להבטיח פיצוי לניזוק כמעט בכל מקרה ולכן הוקמה קרנית למנוע אי פיצוי במקרים של פגע וברח ובמקרים שאין כיסוי ביטוחי.

חוק הפיצויים חוקק ממספר מטרות, וביניהם, פישוט וקיצור תהליכים, מתן פיצוי מהיר ולכל אחד ועוד. על מטרות אלו, חסרונות ויתרונות חוק הפלת"ד, היחס בינו ובין פקנ"ז ועוד כל מיני אספקטים הקשורים לחוק תלמדו בשיעור עם ד"ר פרז.
אנחנו בתרגול נעבוד יותר על לשון החוק, נלמד מהי תאונת דרכים ואיך מיישמים את החוק הלכה למעשה.

מהי תאונת דרכים?
כדי שאדם יזכה לפיצוי לפי חוק זה עליו להוכיח שהוא נפגע בתאונת דרכים.
הגדרת תאונת דרכים נמצאת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד בהגדרות. וזו הלשון:

"תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם, לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי".

זוהי הגדרת תאונת דרכים. הגדרת תאונות דרכים מורכבת מ – 3 חלקים:
   1. הגדרה בסיסית.
   2. שלוש חזקות מרבות חלוטות [חזקה רגילה הינה חזקה שעובדת לטובת אחד הצדדים במשפט אך ניתנת לסתירה על ידי הצד השני (דג': הדבר מעיד על עצמו).
       חזקה חלוטה הינה חזקה שאין עליה עוררין. ברגע שהיא מתקיימת לא ניתן לסתור אותה].
   3. חזקה ממעטת אחת – כלומר גם אם המקרה עונה להגדרה הבסיסית או לאחת החזקות המרבות הרי שאם הוא עונה גם לחזקה הממעטת אין מדובר בת.ד.

ההגדרה הבסיסית –
"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
יש לנו ששה יסודות בהגדרה הבסיסית שצריכים להתקיים על מנת שהתאונה תוגדר כתאונת דרכי:
   1. מאורע – אותה תקרית שלפי הפסיקה חייבת להיות טראומטית, חד פעמית ובלתי צפויה.
   2. נזק גוף – כמפורט בהגדרה הקיימת בסעיף 1 לחוק.
   3. עקב – קש"ס בין האירוע לבין הנזק.
   4. שימוש ברכב – כמפורט בהגדרה הקיימת בסעיף 1 לחוק.
   5. רכב מנועי – כמפורט בהגדרה הקיימת בסעיף 1 לחוק.
   6. מטרות תחבורה – בעבר נבחן לפי מבחן הייעוד, כיום לפי המבחן התעבורתי.

מאורע –
אין הגדרה בחוק למונח מאורע ולכן נתייחס לפסיקה.
בפסיקה נקבעו כמה סימנים למהו מאורע –
1. על המאורע התאונתי להיות מאורע פתאומי וחד פעמי. – לכן כל מיני נזקים אשר נגרמים כתוצאה מתהליך מתמשך שנובע מהשימוש ברכב אינם נכללים בגדר תאונת דרכים. (דג' - נהג טרקטור שיוכיח כי הפגיעה בגבו היא כתוצאה מעבודה מתמשכת על הטרקטור – אין מדובר בת.ד.).
2. אין הכרח שהמאורע יתבטא במגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב בתאונה. כך יכול ותוכר תאונת דרכים בה רכב הנוסע בשביל עפר מעיף אבן הפוגעת בהולך רגל.

נזק גוף לאדם –
מיהו אדם – אדם נחשב מגמר לידתו ועד מותו. לכן אם אישה בהריון נפגעה בתאונת דרכים והעובר מת הרי שאין לעובר זכות תביעה.
נזק גוף – סעיף 1 לחוק מגדיר מהו נזק גוף.
נזק גוף = מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאיברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים.כלומר, גם פגיעה במשקפי ראייה, שיניים תותבות, קוצב לב וכו' נחשב כנזק גוף.

עקב
קשר סיבתי. איזה קשר סיבתי צריך? האם מספיק עובדתי או צריך גם משפטי.
קש"ס עובדתי נבחן לפי מבחן האילמלא (או הסיבה שבלעדיה אין).

לדוגמא –

אדם נוסע ברכבו בסמוך למטווח ותוך כדי נסיעה כדור טועה מהמטווח פוגע בו – קש"ס עובדתי מתקיים שכן אלמלא נסע ברכב לא היה נפגע.
אדם יושב ברכבו ליד נהר אשר עולה על גדותיו ומציף את כל העיר- קש"ס עובדתי אין שכן גם אם לא היה יושב ברכב היה טובע יחד עם כל העיר.
האם הגדרת תאונת דרכים כוללת בתוכה קש"ס עובדתי בלבד או גם קש"ס משפטי?
שאלה זו הוכרעה בפס"ד שולמן נ' ציון בו הכריע השופט ברק כי יש צורך בקש"ס משפטי.

בפסיקה השונה המתייחסת לקשר סיבתי משפטי בכל הנוגע לתאונות דרכים אנו מוצאים שימוש בשלושה מבחנים עיקריים:
   1. מבחן הזירה.
   2. מבחן הסיכון.
   3. מבחן השכל הישר.

מבחן הזירה –
בית המשפט עושה אבחנה בין מצבים בהם הרכב שימש זירה בלבד ואז זה לא נכנס לגדר ת.ד. לבין מצבים שהשימוש ברכב הגביר את הסיכון לפגיעה ואז מדובר בתאונת דרכים.
הרעיון הבסיסי במבחן הזירה הוא שאם בין הפגיעה לשימוש ברכב לא היה כל קשר אזי הרכב שימש זירה בלבד ואין קש"ס משפטי.

בדנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי נ' אליהו חברה לביטוח -
נסעו ברכבם כאשר אבן מהנתיב השני בו עשו עבודות סלילת כביש פגע ברכבם.
בית המשפט משתמש במבחן הזירה אשר נעד למקרה גבול קשים וקובע מבחן עזר נוסך: מבחן האלמנט הזר – מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבתו נמוכה ונדירה אין מדובר בת.ד..
מבחן זה מקביל למבחן הגורם הזר החל בדיני הרשלנות וכולל שני תנאים מצטברים:
   1. בוחן את זרותו ל הגורם המתערב.
   2. בוחן את שכיחות מעורבתו של הגורם המתערב.
בפסיקה הקיימת בתי המשפט אינם בוחנים לפי מבחן הזירה בלבד, אולם, נעזרים בו במקרים שונים קשים כדי להגיע לתוצאה תוך השוואתו למבחנים האחרים.

פס"ד רותם נ' מזאווי – (החייל שלחץ על ההדק בלי קשר לפעולות הרכב).
בדנ"א בעניין זה קובע בית המשפט העלון כי הפעלת מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר מלמד כי מכיוון שהשימוש ברכב לא הגביר את הסיכוי לפליטת הכדור אזי הפגיעה לא נוצרה "עקב" השימוש ברכב מנועי.
בית המשפט בפסק דין זה מדבר גם על מבחן הזירה ועומד על חולשותיו.

מבחן הסיכון -
המבחן שואל האם הסיכון שהתממש בפועל, ממנו נפגע הניזוק, נמצא בתחום הסיכון של השימוש ברכב המנועי. הרעיון הוא שלשימוש ברכב מנועי יש תחום טבעי של סיכונים ואם הסיכון שהתממש נופל בתחום הסיכון הזה אזי נגיד שמתקיים קש"ס משפטי ונפצה.

בפס"ד שולמן קובע ברק כי המבחן המתאים לבחינת קש"ס משפטי בהקשר של תאונות דרכים הינו מבחן הסיכון. [ פס"ד גולדברג בדעת מיעוט סבור כי המבחן הנכון הוא במחן השכל הישר].
בשנות ה – 90 כשהוסף תיקון 8 והמבחן הייעודי הוחלף במבחן התעבורתי נשאלה השאלה האם יש להחליף את מבחן הסיכון -

פס"ד קוואסמה נ' רג'בי קובע ברק כי העובדה ששינו את המבחן ממבחן יעודי לתעבורתי אינה משנה את מבחן הדיכון כמבחן הראוי. אם קודם דיברנו על סיכונים שיש ברכב למטרותיו הייעודיות אזי עכשיו נדבר על סיכונים שיש למטרותיו התעבורתיות.

מבחן השכל הישר –
זהו מבחן אינטואיטיבי.
פס"ד אוחנה נ' קליר - אוטובוס חנה במקום אסור וילד החל לחצות את הכביש בסמוך אליו. המורה רצה אחריו ובמהלך הריצה סובבה את הברך ונפלה. האם זו ת.ד.?
יש קש"ס עובדתי לפי מבחן האילמלא. אולם אין קש"ס משפטי שכן הנזק שנגרם בפועל אינו נמצא בתחום הסיכון של רכבים חונים.
ביהמ"ש משתמש במבחן הסיכון אך מחיל גם את מבחן השכל הישר וקובע כי אין מדובר בת.ד.

פס"ד קוואסמה נ' חג'בי – היה מערבל בטון ולמשאבה שלו היה מחובר צינור. המנוח הרים את הצינור, נפגע מקווי מתח גבוה והתחשמל למוות. ביהמ"ש בהפעילו את מבחן הסיכון תוך שימוש גם במבחן השכל הישר קבע כי סיכון ההתחשמלות איננו סיכון שנמצא בגדר הסיכון תוך כדי שימוש בכוח המכני של רכב מנועי.

ע"א 1780/00 אמי תעשיות קרמיקה נ' אבו זאלם ( הוגבה ע"י מנוע אך נפל מסיבות אחרות) –

הוא הורם במפעל על מנת לסדר ארגזי קרמיקה איבד שיווי משקל ונפל.
מבחינת מבחן הסיכון הרי אפשר לומר שאחד הסיכונים שכאשר מעלים אדם גבוה הוא ייפול. אולם פה נעשה שימוש במבחן השכל הישר שקובע כי הסיבה שהוא נפל אינה הגובה אלא איבוד שיווי המשקל.
מסקירה של פסק הדין בשנים האחרונות אנו רואים כי בתי המשפט זנחו את מבחן הזירה והחלו לבחון את הקשר הסיבתי המשפטי תוך שילוב של מבחן הסיכון עם מבחן העזר של השכל הישר.

שימוש ברכב –
יש לנו הגדרה בסעיף 1 לחוק.

שימוש ברכב מנועי = "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב חונה או עומד, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, שהרכב עומד".

וגם הגדרה זו מחלוקת לשלושה חלקים:
בחלק הראשון: מופיעים מס' שימושים שנכללים כשימוש ברכב מנועי (נסיעה, כניסה וירידה, דחיפה וכו').
בחלק השני, לרבות: מופיעות סיטואציות שהנהג נקלע אליהן שיכללו בהגדרה ושאינן שימושים אקטיביים ברכב. (הידרדרות הרכב, נפילה של חלק מרכב וכו').
בחלק השלישי, למעט: פריקה וטעינה שהרכב עומד.

הגדרה מסורבלת. השימושים בחלק הראשון אינם השימושים היחידיים שיכולים להיות ברכב. – לכאורה נראה כי מדובר ברשימה סגורה אך היא בהחלט לא ממצה.

בפס"ד דראוושה נ' אררט – קובע השופט ברק כי ההגדרה "נסיעה ברכב" הינה הגדרה רחבה ביותר ומופשטת, כך שאפשר לכלול בתוכה מצבים רבים.
כך, בפסיקה של ערכאות נמוכות התפתחה גישה לפיה הרבה פעולות המקדימות לנסיעה הינן בגדר נסיעה ברכב: ישיבה, כיוון כסא ומראות, הפעלת מזגן וכו'.

כניסה וירידה מהרכב –
בעוד נסיעה היא בהכרח למטרות תחבורה הרי ששאר ההגדרות אינן בהכרח למטרות תחבורה ויש לזכור כי יש לנו תנאי שישי הכולל צורך כי הפעולה תהיה למטרת תחבורה .

טיפול דרך או תיקון דרך ברכב –
בעבר, כל התיקונים ברכב נחשבו כשימושים בו ולכן הוגדרו כתאונת דרכים. כיום, לאחר תיקון מס' 8, במסגרת הגדרת הסעיף צומצמו המקרים לטיפול ותיקון דרך להבדיל מתיקון במוסך.

בפס"ד דראוושה נ' אררט (תיקנו את כף הטרקטור)–
קובע השופט ברק כי טיפול או תיקון דרך הנכלל בגדר הגדרה זו הינו רק זה אשר נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכה המיידי.

דוגמאות:
רכב מתחמם, הנהג הולך לבדוק את יש מספיק מים וכל המים קופצים לפניו. – שימוש ברכב. לעומת זאת אם ניקית את הרכב ועשית וקס ונפלת – לא שימוש.
באמצע הדרך נתקע החלון ונהג לוקח מברג לתקן ונפצע – לא ת.ד. שכן לא נעשה לצורך הקטנת הסיכון התעבורתי.
בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו

בפס"ד יונאי נ' אררט נידונה השאלה מהי "שלא במסגרת עבודתו" –
נהג משאית נסע מאילת לצפון הארץ ואליו הצטרף עוזר נהג. במהלך הנסיעה נוצרה תקלה, שניהם יוצאים לבדוק את הרדיאטור ונפגעים.
לגבי הנהג אין ספק שמדובר בתאונת דרכים. מה לגבי עוזר הנהג? האם זה נכלל בגדר עבודתו או שצריך איש מקצוע?
השופט אור קובע פרשנות מצמצמת לפיה במסגרת עבודתו = גם איש מקצוע וגם במסגרת עבודתו עליה מקבל שכר.

לרבות,
פה מתוארים אוסף מצבים שיש בהם סיכון תעבורתי למרות שאין בהם סיכון אקטיבי של נסיעה ברכב.
אנו רואים שיש חריג של "לא תוך כדי טיפול על ידי אדם במסגרת עבודתו" – רוצים להחריג מהגדרת תאונת דרכים את כל התאונות הקורות במוסכים תוך כדי טיפול ברכב שכן אלו בגדר תאונות עבודה ואין צורך להחיל עליהם את ההסדר המיוחד של ת.ד.

למעט,
מוציא מההגדרה פעולה של טעינה ופריקה של רכב עומד. לא כולל את הסיטואציות של טעינה ופריקה כאשר הרכב בתנועה.
לא ברור מדוע הוצאה טעינה ופריקה של רכב עומד אשר דומה מאוד לכניסה ויציאה מרכב עומד שבזה כן הכירו כתאונת דרכים. יש כל מיני השערות אך מה שברור זה שהמחוקק רצה לצמצם את ההגרה ולכן הוציא טעינה ופריקה של רכב עומד.
ההנמקה הייתה שבד"כ פריקה וטעינה זה במסגרת עבודה ואז כבר יכול הנתבע להיפרע מביטוח לאומי וממקום עבודתו. אך יש עם הנמקה זו קשיים רבים שכן הרבה מצבים בתאונות דרכים יכולים להיכלל בגדר תאונת עבודה.

פעולות לוואי לטעינה ולפריקה –

הפסיקה החמירה והגדירה במסגרת "טעינה ופריקה" גם פעולות לוואי. ברגע שפעולות מסוימות הן פעולות לוואי של טעינה ופריקה אזי גם הם יכנסו לגדר ההגדרה הממעטת.

פס"ד מג'יד שיבלי נ' הדר – מדובר באדם שטען את ארגז המשאית שלו בעגבניות. לאחר סיום הטעינה רצה לכסות את הארגז בברזנט. תוך כדי הכיסוי קפצה אחת הגומיות ופגעה בו בפנים.
לכאורה, ניתן לומר כי זה טיפול דרך על מנת שיוכל להתחיל בנסיעה ואין מדובר בטעינה.
ביהמ"ש קובע כי מדובר שימוש לוואי לטעינה ולכן לא מוכר כתאונת דרכים.

פס"ד קרנית נ' פדל אל שאער - העמיסו בלוקים על המשאית ולכן היה צריך לפתוח את הדלת האחורית של המשאית. לאחר סיום ההעמסה אחד העובדים פנה לסגור את הדלת. הדלת נשמטה מהציר ופגעה בעובד. בימה"ש קובע כי זה שימוש לוואי לטעינה ולכן אינו בגדר ת.ד.

רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח נ' דואני יעקב –
ביהמ"ש קובע בפס"ד זה שלושה מבחנים כדי לקבוע האם פעולה מסוימת היא נלווית לפריקה וטעינה.
   1. מידת הצורך בביצוע פעולות הלוואי.
   2. המידה בה מקלה הפעולה על הפריקה והטעינה.
   3. סמיכות המקום והזמן.

התנגשות בין שימושים
ראינו כי יש שימושים מותרים ושימושים שאינם מותרים. מה קורה אם השימוש נכנס לשימושים מעורבים:
אם שני השימושים מותרים אז אין בעיה –
לדג' – תיקון דרך ותוך כדי דחף את הרכב ונפגע. ניתן להגידר כת.ד. גם תחת קטגוריה של תיקון רכב וגם תחת קטגוריה של שימוש ברכב – אין בעייה.
אך מה קורה שהימושים סותרים: אחד מותר והשני אסור:

הסוגייה עלתה ברע"א 9332/99, מכלוף קנאפו נגד מגדל –
שם דובר באדם שנתן את מכוניתו לצביעה בתנור, וכשבאו להוציא את המכונית אז היא הידרדרה ותוך כדי כך פגעה באדם.
מצד אחד טיפול במוסך על ידי בעל מקצוע – לא מוכר. מצד שני הידרדרות רכב כן מוכר.
והשאלה מה גובר –
השופט אור בפס"ד מארגן את הסעיף בצורה קצת שונה וקובע כי מספיק שהמקרה עונה להגדרה של שימוש תעבורתי שאז נוצר הסיכון התעבורתי ולכן זה גובר.

גם בפס"ד אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה דנים בסוגייה זו –
שני מקרים בהם נפגע נהג משאית כאשר עסק בסגירת דלתות רכבו לאחר פעולה של פריקה וטעינת רכב חונה.
במקרים אלו ניצבת תחרות בין שימוש מוכר של כניסה לרכב או ירידה ממנו לבין חריג הטעינה והפריקה.
ביהמ"ש קובע כי די שהאירוע מקיים את אחד מדרכי השימוש המוכרות על מנת שתקום תחולה לחוק. אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את התחולה הממעטת שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על פי הגדרת החוק.
לפי פסקי דין אלו אנו למדים כי אירוע המקיים גם את הריבוי וגם את ההמעטה מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות. ואם אחת הוכרה במפורש על ידי החוק כשימוש ברכב אזי אין להדירה מהחוק רק משום שהפעולה השנייה איננה בגדר שימוש.

רכב מנועי
יש לנו הגדרה בסעיף 1 לחוק.
רכב מנועי הינו = "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".

הגדרה זו מחלוקת לשלושה חלקים:
   א. הגדרה בסיסית.
   ב. חזקה מרובה – לרבות.
   ג. חזקה ממעטת – למעט.

ההגדרה הבסיסית
רכב = כלי שיש לו גלגלים ומסוגל לנוע ממקום למקום.
כוח מכני – אם יש לו יכולת לנוע באמצעות מנוע – כוח מכני (להבדיל מכוח פיזי באופניים, עגלה עם סוס וכו').
אין חובה שאכן בשעת התאונה הוא ינוע באמצעות כוח מכני, אלא, רק שהיה לו היכולת לנוע כך.

בפס"ד בן טובים אנו רואים כי ביהמ"ש קובע שמספיקה יכולת לנוע גם אם דרוש תיקון לצורך כך.
יתרה מכך גם שמנוע הוצא לצורך תיקון הרכב והרכב מידרדר, עצם העובדה שזמנית הוצא ממנו המנוע לא מוציא את המקרה מהגדרת רכב מנועי. אם המנוע הוצא לצמיתות אזי זה כן יצא מההגדרה.

על פני הקרקע –
אין חובה שהרכב ינוע צמוד לקרקע, אפשר שחלק מהמסלול יהיה על עמודים שקבועים בקרקע. זו הסיבה שגם רכבלים עשויים להיחשב כנעים על פני הקרקע.
לענין רכבל עוד לא ניתן פס"ד בעניין, אולם, השופט ברק בפס"ד חברה ישראלית לקירור ואספקה נגד סובח מציין באמרת אגב כי לדעתו רכבל ייחשב כרכב מנועי.
גם כאן אין חשיבות אם בעת התאונה הרכב נע על פני הקרקע אלא מה שחשוב לנו שיש לו כשירות לנוע על פני הקרקע.

לפיכך –
מכונית שנמצאת בתוך אוניה בלב ים והמכונית זזה ופוגעת באדם – האם זה ייחשב כתאונת דרכים? מכונית שנמצאת במוסך, מורמת בוו ונופלת - האם ת.ד.?

עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית –
אם מדובר בכלים בעלי ייעוד אחד אין לנו בעיה. מכונית רגילה אין בעיה. מנוף – אין בעיה.
הקושי מתחיל כאשר לכלי אחד יש שני ייעודים ואז הבדיקה היא כפולה –
ראשית, נבדוק האם אחד הייעודים הוא תעבורתי.
שנית, יש לבדוק האם הייעוד התעבורתי הוא עיקר ייעודו של הכלי.

דוגמאות מהפסיקה:
מכבש/בולדוזר/עגורן/קומבאי/מנוף – כל הרכבים הללו מטרתם לעסוק בתעשייה, והובלת אדם/סחורה היא משנית.
כלי שעשוע (מתקני לונה פארק) – עיקר ייעודם הוא שעשוע והסעת נוסעים הינה משנית.
כלי טייס / שייט – למרות שהם משתמשים בנתיבי המראה יבשתיים אך עיקר ייעודם הוא אחר.

מה כן נכלל –
משאית מנוף – ברור שהיא משמשת לשינוע והרמת מטענים אבל גם להובלת אדם/מטען ולכן נקבע כי עיקר ייעודה הוא שימוש לתעבורה יבשתית.
מערבל בטון – הובלת בטון וערבוב בטון – הפסיקה קבעה כי עיקר ייעודו הוא הובלה.
קונווייד – רכב המשמש בשדה התעופה כמוביל מזוודות – עיקר ייעודו לשימוש לתעבורה יבשתית.
מלגזה – 2 ייעודים: תחבורה יבשתית והרמת מטענים. האם עיקר ייעודו לתחבורה יבשתיתי?

רע"א 613/95 קרנית נ' עופר – השופט אור קובע כי זה דומה מאוד למשאית מנוף בה העיקר הוא שימוש לתחבורה יבשתית והמשני הוא הרמת/הורדת מטענים.

לרבות –
מונה ארבעה כלים:
רכבת, טרקטור, מכונה ניידת, נגרר או נתמך ע"י רכב מנועי.
רכבת: אין שום סיבה שהרכבת לא תכנס בהגדרה הבסיסית ואכן יש פס"ד של העליון לפני התיקון המוסיף את הלרבות הכולל רכבת במסגרת ההגדרה הבסיסית.

לעומת זאת האחרים הם מאוד בעייתים:
נגרר או נתמך ע"י רכב מנועי – השוני בנגרר: אין לו מנוע, ואין הכרח שייעודו יהיה תעבורתי.
לדוגמא: כל המכונות החקלאיות שמחברים אותם לטרקטור כמו למשל מכונה לחיתוך וקציצת קש. ביהמ"ש העליון קובע כי זה בגדר נגרר ולכן נכנס בחזקה המרבה, למרות שאין לה כל ייעוד תחבורתי.

מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני על הכביש –
אם נשווה בין ההגדרה הזו להגדרה הבסיסית של רכב הרי שכאן חסר "ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". – כלומר, ממכונה ניידת לא דורשים שעיקר ייעודה יהיה שימוש בתחבורה יבשתית אך יש דרישה אחרת וזה "כשרות לנוע על הכביש".
כלומר אם רכב לא עונה על ההגדרה הבסיסית משום שיש לו שני ייעודים ויעודו העיקרי אינו תחבורתי הרי שיש לבחון האם נכלל תחת ההגדרה המרבה. כאן צריך להוכיח שיש לו יכולת לנוע על הכביש.
בתי המשפט פירשו כשרות לנוע על הכביש הן מבחינה פיזית (עגורן לא יכול כי הוא נע על פסים למרחק קצר, כלים אחרים בשל מהירות הנמוכה משלושים קמ"ש) + כשרות מבחינה נורמטיבית – יש להם אישור ממשרד הרישוי.

טרקטור –
לטרקטור יש שני שימושים: תעבורתי והובלת מטענים חקלאיים.
אילו לא היה כתוב לנו במפורש היינו צריכם לבדוק האם הוא נכלל במסגרת ההגדרה הבסיסית (עיקר ייעוד) או במסגרת מכונה ניידת (כבד או איטי וכד').
הגדרה זו פוטרת אותנו מבדיקה כזו.

למעט –
1. מדרגות נעות – לאור פס"ד חברה ישאלית לקירור נגד סובח נדמה כי ממילא לא היה נכנס להגדרה שכן אין מעבר גאוגרפי ממקום למקום. (כך פוסלים שם מעלית)
2. כסא גלגלים ועגלת נכים – מיעטו אותם בגלל שהם כלים הנעים באיטיות ולא רצו להכניס אותם להגדרה ולחייבם ברשיון, ביטוחים ואגרות.

בפס"ד החברה הישראלית נגד סובח קובע ברק כי מעלית איננה רכב מנועי. הוא בודק את נושא "עיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית" וקובע כי לא די לדבר על העברה של נוסעים, אלא צריך העברה של נוסעים ממקום גאוגראפי אחד למשנהו. ההנמקה: כי באותו מבנה אין סיכונים תעבורתיים.

מטרות תחבורה
אין הגדרה בחוק מהי "מטרת תחבורה", אולם, הפסיקה הגדירה זאת כ"הובלת נוסעים ומטען ממקום למקום".
נקודת המוצא היא הרצון לפצות אנשים שנפגעו כתוצאה משימוש למטרות תחבורה. חלק גדול מהרכבים אכן נועדו למטרות תחבורה ואיתם לא תהיה בעיה. אבל מה יהיה עם כלי הרכב אשר לא משמשים לתחבורה: כגון עגורן.
ויש גם כלי רכב "מעורבים" – דוגמת מערבל בטון.

המבחן הראשון בו הפסיקה הכירה הינו מבחן הייעוד - בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין (שולמן נ' ציון, לסרי נ' ציון ועוד) קובע כי מטרות התחבורה ייבחנו לפי מבחן הייעוד. משמעות מבחן זה הוא שכל עוד השימוש בכלי הרכב נעשה במסגרת הייעוד הטבעי והתרחשה תאונה אזי לעניין מתקיים יסוד מטרות התחבורה.
על מבחן זה היו ביקורות רבות ובית המשפט אט אט עבר ממבחן הייעוד למבחן התעבורתי. בפס"ד עוזר נ' אררט קובע השופט ברק כ כיום, לאחר תיקון 8, אנו פועלים לפי המבחן התעבורתי. השופט ברק קובע בפס"ד עוזר כי כיום המבחן הדומיננטי הוא המבחן התעבורתי שבא לידי ביטוי בהגדרה הבסיסית.
המבחן התעבורתי בוחן האם השימוש נועד למטרות תחבורה.

בע"א 8548/96 פדידה נ' סהר – דובר בנהג משאית שהלך למוסך לתקן את המשאית וכשרצה לעשן עלה למשאית לקחת את המצת. התאונה התרחשה עת ירד מהמשאית, החליק ונפגע. האם מדובר בת.ד.?
ביהמ"ש קובע כי ירידה זה אכן שימוש מוכר ברכב, אולם, לא כל ירידה או כניסה תיחשב לשימוש מוכר כי זה צריך להיות כפוף למטרת התחבורה.